כשהסרטון נגמר

הציפור על המסך נענעה את הראש, פרשה כנפיים ורקדה לצלילי המוזיקה.

יוני צפה בסרטון שבע פעמים. בפעם השמינית הוא לחש: "אני רוצה כזה."

בשיעור חשבון הוא צייר תוכי קקדו בשוליים של המחברת. המורה קרא בשמו פעמיים.

בהפסקה הוא הראה לכולם את הסרטון. "שלי ירקוד בדיוק ככה," הוא אמר. "רק יותר טוב."

הוא ביקש בארוחת הערב. הוא ביקש כשצחצח שיניים. בשבת הוא ביקש עוד פעמיים.

אמא הסתכלה על אבא. אבא הסתכל על הרצפה. ביום ראשון הם נסעו.

החנות הריחה מנסורת. מקדימה שרקו השרקנים וצייצו העכברים.

הכי מאחורה, בין שני מדפים, עמד כלוב ובתוכו תוכי קקדו לבן.

הוא ישב בלי לזוז. ולא הרים את הראש. "אמא, אבא, תראו!" קרא יוני. "את זה אני רוצה!"

במושב האחורי יוני החזיק את הקופסה על הברכיים. כל שתי דקות הוא הסתכל דרך חור אחד או שניים.

בבית הם שמו את הכלוב ליד החלון. יוני התיישב מולו וחיכה לריקוד.

אבל הקקדו ברח לאחור הצטופף לו בפינה ורעד.

"למה הוא לא עושה כלום?" שאל יוני. אף אחד לא ענה. גם הקקדו לא.

בחדר היה כל כך שקט, שיוני שמע את השעון במטבח מתקתק תיק תק תיק תק.

יוני הפעיל את הסרטון עוד פעם, חזק, והצמיד את הטלפון לסורגים. הקקדו הסתובב הצידה.

ביום שני קערת הגרעינים הייתה מלאה. ביום שלישי גם.

ביום רביעי יוני ספר את הגרעינים, רק כדי להיות בטוח. חסרו רק ארבעה.

"אבא," אמר יוני. "אני חושב שעשיתי משהו לא בסדר."

אבא התכופף מול הכלוב והסתכל הרבה זמן. "לא," הוא אמר. "אנחנו עשינו משהו לא בסדר."

אמא ישבה מול המחשב עד אחרי חצות.

עמוד אחרי עמוד היה כתוב אותו דבר: מקום. חברה. משהו לעשות.

הם מצאו סרטון אחר: קקדואים מעל יער, מאות בבת אחת, רועשים כמו סערה.

הכלוב בסלון היה קטן בדיוק כמו היד של יוני. יוני לא אמר יותר כלום.

אבא כתב שלושה מספרים על מעטפה. ארבעה מטר. שני מטר. שניים וחצי.

ביום ראשון הם נסעו שוב. הפעם לא לחנות החיות.

עמודים, רשת, ברגים. כל כך הרבה דברים שזה לא נכנס למכונית. והאיש הביא את זה במשאית.

הם חפרו את הבור הראשון בגינה. יוני החזיק את העמוד ישר, ואבא שפך אדמה מסביב.

ביום השני ירד גשם. הם לא עצרו והמשיכו לבנות.

ביום שלישי בערב הוא עמד. גבוה מאבא. רחב מהסלון.

הם הכניסו פנימה ענפים, חבל, נדנדה ותיבת מחסה. את הדלת הם השאירו פתוחה.

הם הוציאו את הכלוב לגינה ופתחו אותו. הקקדו לא יצא.

בלילה הוא יצא. בבוקר הוא ישב על הענף הכי גבוה.

הוא פרש את הכנפיים. עד הסוף. ואז קיפל אותן בחזרה.

יוני הביא ספר והתיישב על הדשא. הוא לא הקריא בקול. הוא לא בהה. הוא פשוט היה שם.

אחרי אחד עשר יום יוני שמע ציוץ.

הקקדו הגיע לרשת והסתכל עליו ממש מקרוב. יוני לא זז עד שהרגל שלו נרדמה.

למחרת בבוקר חתיכת תפוח נעלמה מהקערה.

התוכי החזיק אותה ברגל וכרסם, וכל הזמן הזה הסתכל על יוני. יוני אכל ארוחת בוקר בעמידה, כדי לא לפספס כלום.

הוא טיפס לענף הכי גבוה והסתכל למטה. אחר כך ירד. אחר כך שוב עלה.

בערב היו על הרצפה שלוש חתיכות עץ מכורסמות.

זה היה ביום רביעי, ממש לפני ארוחת הערב. ציוץ קטן. לא שיר, לא צרחה — רק ציוץ.

יוני הפיל את המזלג.

אבא תלה דף על הדלת. נוצות מנופחות ורפויות אומרות: אני בסדר. נוצות דקות וצמודות לגוף אומרות: בבקשה תעשה צעד אחורה.

יוני הושיט את היד וספר בראש עד עשר.

בשבע הקקדו עלה. הוא היה כבד יותר ממה שיוני חשב.

הוא פירק את הצעצוע שלו לארבעה עשר חלקים, נתלה הפוך על החבל ונתן לעצמו ליפול. בפעם הראשונה הוא עשה רעש. רעש אמיתי, חזק.

"הוא אף פעם לא היה שבור," אמרה אמא. הוא רק חיכה שיהיה בטוח.

"חשבתי שהוא צריך להיות מצחיק," אמר יוני. "ועכשיו?" שאל אבא. יוני חשב הרבה זמן. "עכשיו אני צריך לדאוג שיהיה לו טוב."

בבית הספר נתנו ליוני לספר לכיתה. הוא לא הראה שום סרטון. הוא סיפר להם על ארבעת הגרעינים.

"אחד זה בודד," אמרה אמא, והרימה את הטלפון.

באביב הגיעה עוד אחת. ממישהו שכבר לא יכול היה להחזיק אותה.

שלושה ימים הם ישבו על ענפים שונים. ביום הרביעי על אותו ענף. הטלפון של יוני היה מונח על שולחן הגינה עם המסך למטה. ואז אחד מהם עשה שוב את הצליל הקטן ההוא.